פסק-דין בתיק ת"א 14681/08

תביעות כספיות הדדיות בגין  תאונת דרכים שאירעה בין שני כלי רכב בצומת מרומזר בתל-אביב.

1.         רקע  עובדתי

התובעת בת"א 14681/08, ליסינג בע"מ  (להלן: התובעת), היתה במועדים הרלבנטיים  לתביעה הבעלים של רכב תוצרת "פיאט" מודל דובלו מ.ר. 18-392-50 (להלן: "הפיאט"). הנתבעת 1  בת"א 14681/08 היתה במועדים הרלבנטיים הבעלים של רכב תוצרת  "רנו" מ.ר.  44-774-06   (להלן: "הרנו"). הנתבעת 2 בת"א  14681/08 היא בתה של הנתבעת 1 .

ביום 11/11/07 בשעה 22:00 לערך אירעה תאונת דרכים בין רכב הפיאט, אשר היה נהוג בידי הנתבע  בת"א 18301/08, שי אלמליח (להלן: "הנתבע") , לבין רכב הרנו שהיה נהוג בידי הנתבעת 2(להלן: "הנתבעת"), עת התנגשו בצומת הרחובות לה גרדיה- המסגר- הרכבת-החרש, בתל אביב, שהינו צומת מרומזר  בצורת צלב (+).  התאונה התרחשה בעת שהנתבעת, ברכב הרנו, הגיעה לצומת מכוון רח' הרכבת וחצתה אותו ממערב למזרח, ואילו הנתבע הגיע לצומת מכוון רח' המסגר וחצה אותו מצפון לדרום, כך שרכב הרנו פגע בצדו הימני (האמצעי) של רכב הפיאט.  כתוצאה מעוצמת הפגיעה הועף רכב   הפיאט מספר מטרים  קדימה והתהפך על צידו השמאלי.

בעקבות התאונה הוכרזו שני הרכבים כ"אובדן מוחלט" (Total Lost""), ושרידיהם נמכרו לפירוק.

2.         טענות הצדדים

כל אחד מהצדדים טוען, כי חצה את הצומת כאשר ברמזור שבכיוון נסיעתו היה מופע אור ירוק, בעוד שברמזור שבכוון נסיעתו של הצד השני היה מופע אור  אדום.

כאמור, התביעה המקורית הוגשה ע"י הבעלים של רכב הפיאט (ליסינג בע"מ), ובכתב התביעה נטען כי התאונה אירעה בשל רשלנותה של הנתבעת, נהגת הרנו, אשר התפרצה לצומת באור אדום, לא האטה את רכבה ו/או לא בלמה במועד ונהגה במהירות ובחוסר זהירות. עוד נטען, כי  תוצאת הפגיעה, קרי- התהפכותו של רכב הפיאט, שהינו רכב מסחרי, מאסיבי וגדול הרבה יותר מרכב הרנו, מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה, מאשר עם המסקנה ההפוכה,  ולכן חל במקרה דנן סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי לא התרשלה. בכתב התביעה הועמד סכום התביעה ע"ס של 54,789 ש"ח , הכולל את שוויו המלא של רכב הפיאט ערב התאונה  בניכוי  עלות שרידי הרכב שנמכרו לפירוק (44,606 ש"ח) , וכן עלות שכ"ט  בגין חוות דעת שמאי  (1,039 ש"ח), עלות גרירה וחילוץ (712 ש"ח), עלות נהג שמסר הרכב החלופי לנהג הפיאט (100 ש"ח), ואובדן רווחים (8,332 ש"ח) שנגרם לתובעת לטענתה עקב הימנעותה מהשכרת הרכב החלופי ללקוחות אחרים, במשך תקופה של 4 חודשים (הזמן הסביר להשלמת צי רכביה באמצעות רכישת רכב חדש).

בעקבות כתב התביעה הנ"ל הגישו שלוש הנתבעות תביעה נגדית כנגד ליסניג, אליה צורף  גם נהג הפיאט (שי אלמליח), במסגרתה נטען, כי נהג הפיאט הוא שהתפרץ לצומת באור אדום מלא ובמהירות מופרזת, ועל כן ממילא אין תחולה בנסיבות הענין  להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין.  התביעה הנגדית הועמדה ע"ס של 13,100 ש"ח, הכולל את שוויו המלא של רכב הרנו ערב התאונה   (11,640 ש"ח), עלות חוות דעת שמאי (400 ש"ח) עלות גרירה הרכב (60 ש"ח)  ופיצוי בגין עגמת נפש ובזבוז זמן (1000 ש"ח) .

3.         דיון והכרעה

המדובר בהכרעה בין שתי גרסאות סותרות לחלוטין בדבר אופן התרחשות התאונה, כאשר כל אחת מהן מקימה חבות מוחלטת כלפי הצד האחר.  מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה:

 " מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55      היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017,   2063ב (1958)). 

" באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך %5 המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, ע ל הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ'  1764).

ואמנם, לאחר שבחנתי שתי הגרסאות הסותרות , הגעתי לכלל מסקנה, כי  גרסתה של נהגת הרנו עדיפה על גרסתו של נהג הפיאט, וזאת ממספר טעמים, המעוגנים במכלול הראיות והנסיבות, כמו גם בהגיון ובשכל הישר:

טעם ראשון טמון במזכר/דו"ח פעולה, שנערך ע"י שני השוטרים אשר הגיעו ראשונים למקום התאונה ביום האירוע, בו נכתב , כי  לדברי נהג הרנו הוא "הגיע  מכוון רח' המסגר ובהגיעו לצומת הבחין באור ירוק והמשיך בנסיעתו, אך לא שם לב כי יש רמזור נוסף והוא היה אדום. כמו כן הוא היה מבולבל ומסר כי עדיין לא מבין איך ומה קרה" (ת/5) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, אינן במקור-י.מ.) .  אמנם, השוטרים אשר ערכו את המסמך הנ"ל לא זומנו להעיד במסגרת ההליך דנן, ואולם  המדובר במסמך אשר צורף, למעשה, כראיה מטעם הנתבע  עצמו, כחלק מהראיות שהניח לביסוס גרסתו (במצורף לכתב ההגנה אשר הוגש מטעמו ומטעם הנתבעת 1 בתביעה הנגדית). אלא מאי ?  מסתבר, כי מהעותק הצילומי אשר צורף לכתב הגנתו של הנתבע , הושמטה השורה ה"מפלילה" הנ"ל,  לאחר ש"נחתכה" בעת צילום הדו"ח המקורי (הדבר התאפשר משום שהדו"ח המקורי כולל שני עמודים, באופן שהשורה הנ"ל מתחילה בעמוד הראשון אך מסתיימת - החל מהמילה "אדום" -  בעמוד השני, ועל כן ניתן היה להשמיט את השורה הראשונה בעמוד השני).  בשלב ההוכחות העירה הנתבעת את תשומת לבו של ביהמ"ש לענין זה, וביקשה להגיש את העמוד השני של הדו"ח כשהוא כולל את השורה החסרה (העמוד המלא הוצמד על ידי לעמוד החסר שצורף לכתב ההגנה של הנתבע ). 

לאור עדותו של נציג חברת ליסינג בע"מ (הבעלים של רכב הפיאט במועד הרלבנטי),  (ע"ת/1 דוד רוקח) בחקירתו הנגדית, לפיה הוא זה שצילם את דו"ח הפעולה הנ"ל מתיק המשטרה (ע' 11 ש' 19-20) - נראה, כי יש ממש בטענתן של הנתבעות (התובעות בתביעה הנגדית) בסיכומיהן, לפיה המדובר בהשמטה מכוונת שנעשתה ע"י ליסינג במטרה להסתיר מביהמ"ש שורה זו, התומכת  בגרסת החפות של הנתבע  (ס' 25-26  לסיכומי הנתבעות). מכל מקום, בין אם הדבר נעשה  במכוון, ובין אם  בשוגג, מאחר ודו"ח הפעולה הנ"ל  הוגש לביהמ"ש כראיה ע"י הנתבע  עצמו -  אזי לא רק שאין  כל  מניעה ראייתית להסתמך על  המסמך הנ"ל, (על אף שעורכי המסמך לא העידו בביהמ"ש), אלא שמדובר בראיה ככל הראיות אשר אף  חובה על ביהמ"ש להתייחס אליה,  ולהעריך את משקלה במסגרת שקילת כלל הראיות הקיימות בתיק.

הנה כי כן, דו"ח הפעולה מגולל למעשה את הגרסה הראשונית והאותנטית שמסר הנתבע  לשוטרים במקום התאונה ממש - במסגרתה הודה, בפה מלא, כי חצה את הצומת באור אדום -  טרם היה סיפק בידו "לשפץ" גרסתו.  העובדה, כי היתה זו הגרסה הראשונה מבחינה כרונולוגית שמסר הנתבע  בדבר אופן התרחשות התאונה, דקות ספורות בלבד לאחר התאונה, יש בה כדי להעניק לד"וח הפעולה משקל ראייתי של ממש (יוער כי בסיכומיהם טענו ליסינג והנתבע כי  הדו"ח המלא לא הוגש  ע"י הנתבעות, בשלב ההוכחות,  כראיה  מטעמן, ועל כן ממילא לא ניתן להתיחס לדו"ח זה (ס' 31 לסיכומים). ואולם, טענה זו אין בידי לקבלה- כאמרו הדו"ח צורף ע"י הנתבע עצמו לכתב הגנתו בתביעה הנגדית,  וכל שעשה ב"כ הנתבעות בשלב ההוכחות היה להציג העמוד המלא בפני ביהמ"ש, ומשכך כלל לא היה צורך בסימונו כמוצג) .

ודוק:  בחקירתו הנגדית, טען הנתבע  כי כלל לא שוחח עם השוטרים אשר הגיעו למקום התאונה, שכן אלו הגיעו לזירה לאחר שהוא כבר פונה  באמבולנס לבית החולים, וכי לראשונה נחקר ע"י המשטרה בהיותו מאושפז בחדר מיון (ע' 14 ש' 7-12). אלא, שגרסתו זו אינה מהימנה עלי כלל וכלל :

ראשית, מיד לאחר שהנתבע  עומת בחקירתו הנגדית עם דו"ח הפעולה המלא (קרי, הדו"ח הכולל את השורה שהושמטה),  הוא "נתקף" לפתע בחוסר זכרון מופלג,  והשיב לשאלות ב"כ הנתבעות בענין זה בהתחמקות  בולטת: